ממשלי זכִירַא תמיר; להעיף עפיפונים בבאר־שבע לא יעזור לילדים בעזה

 

היום הייתי בהפגנה.

לפני כמה ימים, הרייך הרביעי שנקרא נתניהו החליט שעפיפון שעף מכיוון עזה הוא סכנה קיומית והורה לצה"ל לגביר את כמות הפעמים שהם רוצחים עזתים חפים מפשע ביום.

 אז איזה חבר של אבא החליט לארגן הפגנה שבה בפארק זרזיף באר־שבע יובאו כמה אנשים ויעיפו עפיפונים.

א'. זה לא רעיון חכם כל כך להעיף עפיפונים אחרי שהפציצו אנשים בגלל שעשו את זה.

ב'. זה היה בצוהוריים, בבאר שבע, באמצע אוגוסט, כמות האנשים שיבואו לשם לא תשנה כלום.

ג'. גם אם איכשהו יפסיקו לתקוף בעזה בגלל עפיפונים, ימצאו תרוץ אחר לתקוף שם, העיניין הוא לא העפיפונים, הוא גיזענות.

זה נראה כצת כיאילו המישהו הזה פשוט אהב להעיף עפיפונים וחיפש סיבה.

אבא הכריח אותי לבוא. 

כשהגענו חיכינו איזה חצי שעה לכמה אנשים שבאו ממחוץ לעיר.

בזמן הזה קראתי את "הקוסמת מן הכוכבים" של סילביה משהו אנגדאהל, זה עוזר לילדים העזה בידוק כמו להעיף עפיפונים.

בסופו של דבר הם באו, היינו עשרה פלוס מינוס. 

החבר של אבא סיפר לנו משל של זכירא תמיר בשם "הילדים צוחקים".

אח... משל... הדרך הכי עצלנית להכניס מוסר השכל לסיפור... שונא משלים.

המשל הולך ככה: היה מלך שהחליט שבגלל שכמה ילדים צחקו מדברים כמו שמיים, עצים וציפורים ושאר דברים לא מצחיקים הם בעצם צוחקים עליו, כי השלטון מטמטם, והוא הוציא צו שאסור לצחוק. הילדים המשיכו לצחוק ומוסר השכל.

משל שלא רחוק כל כך מהמציאות. טוב, חוץ מזה שהילדים צחקו מהעצים והציפורים.

אז, השאר הכינו עפיפונים בעוד אני ממשיך לקרוא את "הקוסמת מן הכובים", ספר פחות סאטירי ואקטואלי אבל כן כתוב בצורה יותר טובה.

העפיפונים לא החזיקו מעמד אפילו שנייה.

אחרי שנתיים של שרב בפארק זרזיף באר־שבע יכולנו לחזור הביתה.

מוסר השכל נוסח זכירא תמיר: להעיף עפיפונים בבאר־שבע לא יעזור לילדים בעזה.

אפילו לפרסם על זה פוסט בבלוג שקוראים אותו בערך המשפחה שלי וארבעה הודים עם Unix שרץ על מכונת כבישה עזר לילדים בעזה יותר מהעפיפונים האלה.